Entrepreneurial Films

אחד הנושאים העיקריים של הסרט הוא החלום האמריקאי והמושג של הצלחה. דרך הדמות של קרוק, הסרט חוקר את המרדף הלא מתפשר אחרי שאיפה ואת האורך שבו אנשים יכולים להגיע כדי להשיג את מטרותיהם. המסע של קרוק מוצג כסיפור קלאסי של עשירים מעוניינים, המציג את התמיצותו, הנהיגתו ורוח היזמות שלו.

קריטיקאים וצופים כאחד העריכו את הביצוע של מייקל קיטון בתפקידו של ריי קרוק, והדגישו את יכולתו ללכוד את מורכבות הדמות. קיטון מציג את קרוק כאיש עסקים כריזמטי ומתוחכם שהוא גם מרתק ומוסרי אמיגואס. ההצגה שלו מוסיפה עומק לדמות, מראה את נקודות החולשה והניגודיות של קרוק לצד שאיפתו וראייתו.

בנוסף, "המייסד" מספק הבהרות על ההיסטוריה והמורשת של מסעדות מקדונלדס, ומציע תובנות למקורות התעשייה של מזון מהיר ולדוגמת העסק החדשני ששינה אותה. הסרט חוקר את השותפות בין קרוק ואחיו מקדונלד, דיק ומק, ומחקר את הסכסוכים והמתחים שצמחו כאשר קרוק דרש להרחיב את העסק.

הסרט מתעסק גם בנושאים של קפיטליזם ושאות עסקי, ומתאר את קרוק כאיש עסקים אכזרי ומועד להזדמנויות, המוכן לנצל אחרים למענה האישי. כאשר קרוק משיג שליטה במותג מקדונלדס ומניע את הבעלים המקוריים, הסרט מעלה שאלות על האתיקה של מעשים עסקיים ועל התוצאות של שאיפה שאינה מוגבלת.

עם זאת, קריטיקאים מסוימים העירו כי הסרט עשוי לפשט או לרומנטיזם חלק מהנושאים בסיפור של קרוק. בעוד שקרוק מוצג כיזמאי חזון, הסרט מתעלה על הפולמות והביקורות הקשות שסביבם עלו בנוגע לשיטות העסקיות שלו, כולל האשמות בניצול והתעללות בבעלי רשיונות.

בסך הכל, "המייסד" מציע תיאור מרתק ומרתק של ריי קרוק ועלייתו של מסעדות מקדונלדס כתופעה תרבותית. דרך החקירה שלו בשאיפה, בחדשנות ובמרדף אחר הצלחה, הסרט מספק תובנות ערכיות למורכבויות של יזמות ולחלום האמריקאי. בין אם הצופים רואים בקרוק גיבור או רשע, הסרט מעורר דיונים מעמיקים על אתיקת עסקים, תרבות תאגידית ומחיר ההצלחה.

בלב הסדרה "הרשימת ההשמעה" מסתובב סביב הרעיון של רשימת השמעה נסתרת שמתגלה באופן נסתר על טלפונים של אנשים, הכוללת שירים שנראים כאילו משקפים ומשפיעים על חייהם בדרכים בלתי צפויות. כל פרק מתמקד בדמות שונה שמגלה את רשימת ההשמעה וחוקר כיצד המוזיקה מתקרבת לקרבם האישיים, ליחסים ולרצונותיהם.

אחד הנקודות המשובחות ביותר של הסדרה היא פסקול האקלקטי שלה, המציע מגוון רחב של שירים מסוגים רבים ותקופות שונות. המוזיקה משמשת כנושא מרכזי, מניע את העלילה קדימה ומעניקה רזוננס רגשי לחוויות הדמויות. הצופים העירו על היעילות של הפסקול בעורר נוסטלגיה, בהגדרת הטון לכל פרק ובשיפור חוויית הצפייה הכוללת.

בנוסף, "הרשימת ההשמעה" זוכת לשבחים על חקירתה של ערכים אוניברסליים כגון אהבה, אובדן, גאולה וגילוי עצמי. כל פרק חוקר את מורכבות הרגשות והיחסים האנושיים, מציע הבנות עמוקות על המצב האנושי. הדמויות הן ניתןות לזיהוי ומפותחות היטב, עם קרבותיהן והצלחותיהן מתאפקות עם הצופים על רמה אישית עמוקה.

עם זאת, חלק מהמבקרים הביעו דאגות לגבי הקצב ומבנה הסיפור של הסדרה. הם טוענים כי הפורמט הפרקי, עם כל פרק מתמקד בדמות שונה, עשוי להוביל לסיפור חסר ייצוג וחוסר התאמה בין הפרקים. בנוסף, חלק מהצופים ביקרו בפלטפורמות מסוימות על תכניות מסוימות שנראות מעוצבות או מלודרמטיות, משמידות את האותנטיות של הסדרה.

למרות הביקורות הללו, "הרשימת ההשמעה" מציעה חקירה מרעננת ומעמיקה על הדרכים שבהן המוזיקה משפיעה על חיינו. הרעיון החדשני שלה, הדמויות המרתקות והפסקול המרתק מהווים צפייה מרתקת עבור אוהבי המוזיקה ולחובבי הדרמה המבוססת על דמויות כאחד. האם כדאי לצפות בה סופית תלוי בהערכתו של הצופה לחיבור בין המוזיקה והסיפור ולסבלנות שלו לניסיון נרטיבי.

הסדרה עוקבת אחר מסעה של אליזבת הולמס, שמופיעה על ידי אמנדה סייפריד, כשהיא ממירה את תרנוס מסטארט-אפ מבטיח לחברה בערך מאות מיליארדי דולרים, המוערכת על ידי הבטחתה לשנות את תעשיית הבריאות בטכנולוגיית בדיקת דם מהפכנית. אך, כשהחברה מרוויחה תאוצה, נקרעים סדקים בפנים של הולמס, מובילים לפיצוץ הסופי של תרנוס ולנפילתה של הולמס.

הרבים מחמיאים את הביצוע של סייפריד כהולמס, שתופסת את המגנטיזם הכריזמטי שלה ואת השאיפה הבלתי מתפשרת שלה ומתארת גם את הצדדים האפלים של דמותה. התיאור המעודן של סייפריד מאנוש את הולמס, מציע תובנה למורכבות של דמותה ולתוך המוטיבציות שמניעות את פעולותיה. השחקנים המשניים, כולל נבין אנדרוז כמנכ"ל תרנוס רמש "סאני" בלוואני ולורי מטקלף כפיליס גרדנר, גם קיבלו מחמאות על ביצועיהם מרתקים.

עם זאת, חלק מהמבקרים טענו כי הסדרה כשלה לחקור מספיק עמוק במורכבויות של הפשע של תרנוס, בחרה בתיאור יותר סנסציונלי של האירועים. הם הרגישו כי הסדרה עברה על פרטים חשובים ועל פינוקים, פשטה את הסיפור וכשלה לספק הבנה מקיפה של המוטיבציות והפעולות של השחקנים המרכזיים בעניין.

למרות הביקורות הללו, "הנפילה" מציעה תיאור מרתק של אחד מההונאות העסקיים המרתקים ביותר של המאה ה-21. היא מסלקת אור על הצד האפל של תרבות החדשנות והיזמות של סיליקון ואלי, חוקרת נושאים של שאיפה, מרמה ורדיפת הצלחה בכל מחיר. הסדרה משמשת כסיפור מוסרי ליזמים ומשקיעים שאותו, מדגישה את הסכנות של שאיפה שלא נבדקת וחשיבותן של שיטות עסקיות אתיות.

בסך הכל, דעות על "הנפילה" שונות, עם חלק מהצופים מחמיאים את ביצועיה המרתקים והסיפור המרתק שלה, בעוד שאחרים מבקרים את התיאור הסנסציונלי של הפשע של תרנוס. האם כדאי לצפות בה סופסוף תלוי בעניין העניין של הצופים וברמת הסבלנות שלהם לסיפורים מומצאים של אירועים אמיתיים.

הסדרה מספרת את סיפורה הדרמטי של עליית Uber מסטארט-אפ מפריע לענק טכנולוגי גלובלי תחת הנהגתו של מייסדה ומנכ"לה המקולל, טראוויס קאלאניק. היא חוקרת את תרבות החברה התחרותית, השאיפה הלא מתפשרת והדילמות האתיות שאופיינו את המסע של Uber לשלטון בתעשיית התחבורה.

הרבים נהנו מהביצועים המעולים של השחקנים, במיוחד מהמשחק של ג'וזף גורדון-לוויט כטראוויס קאלאניק. גורדון-לוויט מצליח לתפקד כהגה קאלאניק האינטנסיבי והסגנון המנהיגי שלו, מביא עומק לדמות למרות חסרונות הסדרה. השחקנים המשניים, כולל קייל צ'נדלר כמשקיע הון ביל גורלי ואומה תורמן כיועצת המשפטית הקודמת של ארה"ב, אריק הולדר, קיבלו גם הערכה על ההצגות המרתקות שלהם של דמויות מרכזיות בסיפור של Uber.

עם זאת, חלק מהמבקרים טענו כי הסדרה כשלה לספק תיאור מאוזן של האירועים והדמויות המעורבות בעלייתה של Uber. הם הרגישו כי הנרטיב התיקן יותר לכיווניות והשחצנות של קאלאניק, מתעלה על רמת הקושיות בידול. בנוסף, הקצב המהיר של הסדרה והמיקוד הברור על חלקים מסוימים בהיסטוריה של Uber השאירו חלק מהצופים עם הרגשה שנעלמו פרטים חשובים.

למרות חסרונותיה, "סופר פאמפד" מציעה מבט מרתק לעולם התחרותי של סיליקון ואלי ולדילמות האתיות הטמונות בחדשנות מפרכת. היא מעלה שאלות מעניינות על חיבור בין טכנולוגיה, עסקים ואתיקה, ומהווה צפייה מרתקת עבור אלה המעוניינים בפעולתם הפנימית של תעשיית הטכנולוגיה.

בסך הכל, דעות על "סופר פאמפד: הקרב על אובר" משתנות, עם חלק מהצופים מעריכים את הסיפור הדרמטי והביצועים המעולים שלו, בעוד אחרים מבקרים במיקוד הבחירתי של האירועים האמיתיים. האם כדאי לצפות בה סופכן תלוי בעניין העניין של הצופה וברמת הסובלנות שלו לסיפורים מפוזרים של אירועים היסטוריים.

הסדרה חוקרת את סיפורה המרתק של עלייתה המטאורית של WeWork מסטארט-אפ מבטיחה לחברה בעלת מיליארד דולר, מופעלת על ידי חזון וכריזמה של נוימן. אך, כפי שהסדרה מתפתחת, היא חושפת את הצד האפל של תרבות השפע של WeWork וההתנהגות האי-סדירה של נוימן, שמובילה בסופו של דבר לנפילת החברה.

חלק מהצופים מצאו את הביצועים של ג'ארד לטו בתפקידו של אדם נוימן ושל אנ התאווי כאשתו רבקה מרתקים, כשהם תופסים את האישויות המורכבות של הדמויות האמיתיות. התפקיד של לטו בתור האישיות המגנטית והשאיפה האכזרית של נוימן קיבל תהילה מיוחדת, מוסיפה עומק לדמות למרות חסרונות הסדרה.

אך, אחרים ביקרו בסדרה על חוסר העומק בחקירת המערכת העסקית של WeWork והגורמים הכלכליים הרחבים שתרמו לעלייתה ונפילתה. במקום זאת, המוקד נראה כי היה על דמיון החיים האישיים של נוימן ודמויות מרכזיות נוספות, משאיר את הקהל רוצה יותר תוכן.

למרות פגמיו, "WeCrashed" מציע הצצה מרתקת אל עולם הסטארט-אפים בסיליקון ואל תרבות השפע ששטפה את עלייתה של WeWork. היא משמשת כסיפור אזהרה על סכנות השאיפה לשלטון בלתי מוגבל וההשלכות של העדיפות של צמיחה בכל מחיר.

בסך הכל, דעות על "WeCrashed" שונות, עם חלק מהצופים נהנים מהתיאור של הסאגה של WeWork ואחרים מרגישים שהסדרה לא מצליחה ללכוד באופן מלא את המורכבויות של הסיפור. האם כדאי לצפות בה סופית תלוי בעניין העניין של הצופים וברמת הסבלנות שלהם לסיפורים מופנים על אירועים אמיתיים.

הסדרה מתיחסת לבניית דמותו של גון בקצב איטי, מובילה את הצופים לצורך ליצור התמדה מסוימת שמתפתחת ככל שהדוקומנטרי מתקדם. בעוד שהיא לא תשביע את אלה המחפשים סרט פעולה מרגש, היא מציעה חקירה מעמיקה של סיפורו של גון, משאירה מקום לשערות אם הוא קורבן או רשע.

מניפולציות ומערכות יחסים עסקיות יכולות להיות קשות להציג בצורה מרתקת במסך. "הקצר הגדול" הצליח בזכות ההסברים הטכניים שסיפקו כוכבי הוליווד, אך סיפורו של גון דרש חפירה עמוקה יותר בחייו האישיים כדי לשמור עליו מלהרגיש יבש. להפוך כאלה תנועות למרתקות הוא משימה מאתגרת, גם עם סיפור כה מורכב כזה של מנכ"ל ניסאן-רנו לשעבר קרלוס גון, שנעצר ביפן ב-2018 בחשד להתנהלות פיננסית לא תקינה, ואז ברח מהמדינה ב-2019, נגד כל הסיכויים.

ב"רצוי: הבריחה של קרלוס גון", הסדרה נוקטת במטרה למצוא איזון. היא מספרת את סיפורו של גון, המנכ"ל שגרם להפחתת ההוצאות והרווחה, שינה את מזלם של רנו וניסאן—עד לעצירתו ביפן ב-2018 בחשד ל"לא דיווח על תמרבית" ו"הפניית נכסי החברה", שהובילו לנפילתו. אך זה רק שכבה אחת במה שמתברר כסיפור עשיר ורב-פנים.

הסדרה פותחת באיטיות, לוקחת את זמנה עם פרטים ומציירת תמונה של כיצד הגלובליזציה לעתים קרובות מתעלמת מהשוני התרבותי, בין אם זה כלפי תפיסת החברה הצרפתית על תמרבית מקצועית או על פרקטיקות ופינויי כוח יפניים. ההתמוטטות הכלכלית של 2008 הובילה את גון להפליא את שכרו, אך אולי גם הפעילה אירועים שסופם הובילו לעצירתו הבאה.

עם מגוון רחב של ראיינים, כולל שרי ממשלה לשעבר של צרפת ויפן, עיתונאים שכיסו את גון וקולגות לשעבר, הסדרה מציגה תפיסות מרובות. אך בלב הסדרה עומד גון עצמו, שמספק ראיונות מפורטים שמתקשרים באופן אלגנטי לתיאור הסיפור. למרות קצוות פתוחים מסוימים, הסדרה מציעה גישה מעמיקה לפריקת המורכבויות של כוח, כסף וכסף, מפרסמת את אלה המוכנים להשקיע את תשומת לבם בסיפור מרתק.

מבוסס על הספר של זק ביסונט "הבועה הגדולה של ביני בייבי", הסרט מגלה את סיפורו של טי וורנר, שמשתתף עם רובי, עובד בחנות לא מרוצה, להקים עסק הייצור של צעצועים ממולאים. לאחר עשור, החברה המצליחה שלהם, בשם "טי" בצורה צנועה, משיקה את קו הביני בייביז, מה שהפך את וורנר למיליארדר אך פגע באופיו.

דומה לטי וורנר שמפשט חתולי בד ("אני לא פסיכופת, זה לעניין עסקים," הוא מבהיר לשכן שלו), היוצרים מפשטים סיפורי הצלחה מהנעורים שלהם עם נוסטלגיה, כפי שנראה בסרטים אחרונים כמו "טטריס", "אוויר: הקפיצה הגדולה" ו"מי הרג את בלקברי". "הבועה של הביניים" מתמקד בתופעת העסקים של שנות ה-90 - השגעה קולקטיבית סביב צעצועים ממולאים קטנים המלאים בפלסטיק. ביני בייביז, בעזרת הפצת האינטרנט, הפכו לאובייקטים של איסוף וספקולציה כמה שנים.

הסרט, בבימויו של נפו בייבי כריסטין גור, בת נספחת של נשיא ארה"ב לשעבר אלברט גור, ובעלה דמיאן קולאש, מנהיג להקת הרוק OK Go הידועה בסרטוני המוזיקה הוויראליים בתקציב נמוך, מציג את סיפורו של וורנר דרך שלוש נשים שהוא התעלל בהן. הראשונה היא רובי, שותפתו לעסק. השנייה היא שילה, אם רווקה לשתי בנות שפגשה את וורנר לזמן קצר, והבנות נראות כאילו עזרו לו לפתח את ביני בייביז. לבסוף, מאיה, שהתחילה לעבוד ב-Ty Inc. בגיל 17 ומהר מאוד הפכה לגורו לשיווק, מניהת את האינטרנט החדשני.

שלושת קווי הסיפורים הללו מתפתחים במקביל, נפגשים קרוב יותר לסיום, עם הפעולה שקופצת בין שנות ה-80 ושלבים שונים של שנות ה-90 - מה שהופך את המעקב אחר הנרטיב למאתגר. אף על פי כן, הבעיה האמיתית היא שהסרט אינו מרתק מאוד. אף אחת מסיפורי הנשים לא מתפתחת לדרמות מלאות (וורנר או לא קידם מישהו, התרחק ממישהו או ביגד במישהו), אך רצף התלונות הזה נכשל לעורר הרבה רגש. האופי של וורנר נשאר בעיקר עלומות, שכן אנו רואים אותו רק דרך עיני הגיבורות, והסרט מרמז על טראומות ומורכבויות מילדות מבלי לחקור אותן באופן מעמיק. כתוצאה מכך, וורנר מרגיש כמו שני אישויות נפרדות שאף פעם לא מתקרבות, מתואר באופן חסר עקביות מסצנה לסצנה.

הסרט חסר את החדות הוויזואלית שהוצגה על ידי קולאש, יוצר קליפים מוזיקליים, ואת המקוריות שציפינו מגור, מחברת ספרים מוערכת. במקום זאת, "הבועה של הביניים" תלוי בגדר קלישאות ז'אנר. היתרון היחיד שלו הוא אולי הקסם הנוסטלגי, כאשר הדמויות מסבירות את eBay להן, וביל קלינטון מופיע מדי פעם ברקע, משמש כמנהיג אביו של הגיבור. ההתלהבות מסביב לצעצועי בד מרתקת ומורה, אך הלקח העיקרי הוא שגם סיפור טוב אינו משמעותי בלעדי היכולת לספר אותו באופן מעניין.

העלילה מתרכזת סביב סוני וקארו, סוחר נעלי נייקי, שמופיע בהפקתו של מאט דיימון, שהצליח לסגור שותפות על ידי הצעתו לג'ורדן ליצור מותג בשמו ולפתח קו נעליים במיוחד עבורו.

מהרגע שהוכרז עליו, "Air" הבטיח להיות סרט מעולה. למראה ראשונה, זה מסמן את חזרתו של בן אפלק לבמה הבמאית אחרי סרטיו המוצלחים כמו "העיר" ו"ארגו". גם המבקרים התלהבו מ-"Air", וניבו את השתתפותו הפעילה בעונת הפרסים הקרובה. לכן, בעיניי, הדרמה של אפלק, המבוססת על אירועים אמיתיים, הפכה להיות אחד הסרטים המצפים ביותר של השנה.

הסרט מתרחש בשנות ה-80, נייקי מתמודדת עם קשיים, מוצלת על ידי מתחרים כמו אדידס וקונוורס. סוני וקארו, אוהב וסוס החברה, רואה הזדמנות להפוך את נייקי למובילה בשוק הנעליים על ידי חתימת הכוכב העולה אז מייקל ג'ורדן. התוכנית שלו כוללת עקיפת מתחרים ושכנוע של הבוס, יחד עם עמיתים נוספים, לאפשרות חתימת העסקה המהפכנית הזו, שהפכה מאוחר יותר לשיתוף הפעולה החשוב ביותר בין מותג ושחקן, המוביל למעמדו של מייקל ג'ורדן כשחקן הכדורסל הגדול ביותר בכל הזמנים.

בן אפלק בימן, הפיק ואף השתתף בסרט זה, והוא הצליח בכל הנוגע לו, משימוש מירבי בסיפור של עסקה אחת.

הבמאות מעולה – משהו שצפוי מאפלק. הוא מספר במיומנות סיפור קלאסי ומעורר מוטיבציה של חולה ההצלחה. זהו ביופיק טקסטובוק, עם רקע היסטורי, גורלם של הדמויות המתגלה לאחר הסרטונים, והמון קלישאות, אך עם נשמתו של אפלק שנשפכת לכל סצנה.

הסרט מרגיש כמו פיצוץ מהעבר: פשוט וישיר אך לא פרימיטיבי. הוא לא מנסה להיות מהפכני או לחקור נושאים מורכבים או חברתיים חשובים. במקום זאת, הוא עובד כפי שצריך – מעביר רגשות והשראה, משאיר את הצופים עם רגשות חיוביים ביותר.

בפשטות שלו נמצאת האלגנטיות והתוכניות של הסרט. "Air" הוא פשוט קולנוע לבבי ומרגש, מסוגל להניע ולהעלות.

עם חמימותו, תוכניותיו והודעתו המעלה, הסרט דומה בצורה מובהקת לקלאסיקת הקאלט "ג'רי מגוויר" משנות ה-90 שבכיכובו של טום קרוז, סרט שאני מעריץ, ולכן ההתלהבות שלי מ-"Air".

אזכור מיוחד מגיע לצוות השחקנים של הסרט. בן אפלק עומד במקום הראשי בתפקידו של מנהל נייקי מעט אקצנטרי וצבעוני. הוא גונב את המופע, והדמות שלו היא הכי זכורה, מסוגלת להביא חיוך לכל סצנה. גם נעים היה לראות את אחד השחקנים מילדותי, כריס טאקר, שאולי לא היה במרכז התשומת הלב לאחרונה, אך "Air" עשוי לשנות את זה – כריס מסרב תפקיד חיוני וקריזמטי.

גם נהניתי מההפקה של כריס מסינה, שאולי לא כה ידוע כמו השחקנים המשתתפים איתו אך בהחלט מחזיק מעמד בכל הנוגע לשחקנות. תפקידו כסוכןו של מייקל ג'ורדן הוא בלתי נגמר.

לגבי מאט דיימון, ויולה דיוויס, וג'ייסון בייטמן, הופעתם החזקה נמשכת ללא הפסקה. הם פשוט לא יודעים לתת פחות מזה.

לגבי הסיכויים של הסרט במרוץ הפרסים, הם עצומים. ייתכן מאוד שאפלק יועמד למועמדות בבמאות ובתפקיד משנה. לראות את טאקר בטקסי הפרסים יהיה גם נעים. התסריט גם יציב וראוי להכרה. וכמובן, "Air" זכאי למקומו בין עשרת המועמדים העליונים לסרט הטוב ביותר של השנה. בעיניי, זה יהיה לגמרי הוגן, מאחר שאני כבר מוכן לכלול "Air" ברשימת הסרטים הטובים ביותר של השנה, בזכות סיפורו הלבבי, הישיר והיעיל, שמרגיש כמקור לעוצמה.

תודה לך, בן אפלק!

הסרט מתרחש במהלך הפנדמיה, כאשר כולם מתמודדים עם אתגרים אישיים, מאובדן יקירים עד אבטלה ולחץ כלכלי. חנות משחקי הווידאו GameStop נתקלת במצוקה כאשר הורדות דיגיטליות מעלות על מכירות פיזיות. כאשר מניות GameStop נפלטות, רכישת מניות נראית לא רציונלית לרבים, אך לא לקית' גיל, הידוע כ"חתול השואג" - איש רגיל בחולצת חתולים מוזרה שמארח זרימת שוק. הוא מצליח ליצור אפקט פרפר, גורם למניות של GameStop לקפוץ, מביא לרווחים לאנשים רגילים ולהפסדים לצרים בקיר המדינה.

סיפורים מהחיים האמיתיים לעתים קרובות מגיעים עם חוסר התאמות ושאלות שנשארות בלתי נענות. איך הפנדמיה קשורה לשחיתות שוק בקיר המדינה? איך כל הדמויות הללו מחוברות? מה קרה לגיבור העלילה? התשובות נשארות חסרות; דברים פשוט קרו כך. ומעבר לכך, סיפור של תחתית - שבו המפסיד מנצח נגד סיכויים ויריבים עצומים, החוזר לסיפור על פיו דוד וגולית - לעיתים קרובות נובע מפסיקת הישרדות. אנו לא שומעים על אלה שהשקיעו במניות זולות ואיבדו הכל; במקום זאת, אנו עוקבים אחר סיפורו של איש שהשקיע במניות זולות ושכנע אחרים להפוך אותן לערכיות.

הסבר המסובך של סחר במניות יכול להיות משעמם. גם כאשר הדמויות מסבירות קצת על קצרים ועל דחיקות לקהל (ולנו, הצופים), אנו לא רק צופים במחירי מניות; אנו רואים את סיפורי האנשים הרגילים - אחיות, שליחים, סטודנטים - שנמאס להם להפסיד. בסופו של דבר, הם החליטו לקחת סיכון, מתחילים עם מה שנשאר להם ואח"כ עם עושר חדש. זה נרטט מרתק על אמון, כעס, עוול חברתי, והתקווה הקטנה שאולי יהיה חגיגה ברחוב שלך לפחות פעם אחת בחייך.

פול דאנו מציג ביצוע מצוין, מתאר נרד המותפן שהפך למנהיג אמיתי שלא נלחם בפני חוסר הביטחון, הופך לסמל של התנגדות - דומה לג'וקר לא אלימותי, שמשתמש בהתמדה ובאמונה בעקרונות ככלי. הסרט מתהדר בצוות שחקנים, כולל קלנסי בראון, סבסטיאן סטאן, ודיין דההאן, שמבליטים אפילו בתפקידים מינוריים. יחד, הם יוצרים וואודוויל סוריאליסטי ובכל זאת ריאליסטי בתוך מסכות רפואיות, כנפיים בזום, ותקוות נמוכות - מתארים כיצד נכדים התאחדו והתבטאו. בסופו של דבר, אנו כולנו חתולים שואגים בדרך מסוימת. ואם אף אחד לא שומע את שאגתנו עדיין, זה לא אומר שאנו שקטים.